מקום לרגש

חוזרים לביה״ס. איזה כיף! אבל מה... מהערב שלפני שני הילדים שלי:

״אני לא רוצה ללכת לבי״ס. טוב לי בבית. אני רוצה להשאר איתך כאן״.

אז קודם כל מצאתי את החלק הטוב בסיפור הזה: ״איזה כיף שכל כך נהניתם להיות בבית! זה לא מובן מאליו! ואיזה יופי שקיבלתם את החופש הזה ככה במתנה!״. כבר השתנו להם הפנים והתחילה להכנס קצת שמחה למערכת.

ואז נתתי גם מקום לרגש שלהם: ״אני יודעת שמאד קשה לשנות הרגלים. כבר התרגלנו להיות בבית כל היום ופתאום צריך לקום מוקדם וללכת לבי״ס. לפגוש את המורים, את הילדים, את הלימודים.. זה מאתגר. אני מבינה אתכם.״

לאט לאט נרגעו והצליחו להרדם.

בבוקר הבן שלי הגיע למיטה שלי, כיסה עצמו בשמיכה כאילו רצה להעלם: ״אני לא הולך לבי״ס!״

ושוב נתתי מקום לרגש, הבאתי חמלה והבנה וקבלה למקום הלא רוצה: ״אני רואה שזה קשה לך. אני מבינה. השינוי הזה מאתגר מאד.״ כל המילים כמובן הגיעו מהלב, מתוך חיבור אמיתי לכאב שלו.

בשלב מסוים כשהרגשתי שמספיק, קמתי והתחלתי להתארגן בעצמי. וגם הוא... אפילו יצא בזמן!