.png)
מצלצל בדלת בול בזמן. שומע שמצידה השני פועל שואב אבק שמתאמץ בקולי קולות. שואל את עצמי מה פספסתי? מבין שהשעה נכונה. מצלצל שוב אבל קול הפעמון נבלע בתוך רעש המכונה שנדמה שרק עושה לי עוד יותר בכוונה. לבסוף הדלת נפתחת. מלי מנסה לקטלג אותי בין שלל בעלי המקצוע - מנקה? צבעי? שיפוצניק? אני אף אחד מהסידרה הזו. אני רואה שמנסה להבין איך לכל הרוחות הגעתי לכאן? מתעשתת מהר, מבינה את החלופות ומתלבטת בין להזיז ללהשאיר. אני בדילמה דומה - לדחות? זה בשבוע. או להשאיר ואולי יהיה קשה להיכנס לטיפול באווירה שונה. קיוויתי שתרצה שאשאר. אמרתי הפוך - שאין בעיה. לא רציתי שתהיה במבוכה או באי נוחות. מצד שני הייתי בציפייה למפגש. הוא מאוד משמעותי לי.
למה חשוב? כי אני יכול לקבוע דייט עם עצמי. זה מתאפשר רק שם. זה מקום שמרגיש עוטף, בטוח.
היא התאפסה על המצב. הייתי בהודיה על המאמץ שלה להצליח להתנתק מהלא מתוכנן. היה לי נחמד להיות הפעם חלק מהכנת התפאורה. מזרון, נרות, פכפוכית ואפילו סדין. קצת כמו ללכת מאחורי הקלעים. שאלת איך אני.. אני לא בטוב. כנראה שהבחנת בזה. יצא ממני שטף תיאורי של תחושות, תסכול, קצת עצבות, בדידות גם כן היתה דומיננטית שם.
היה דימוי של גליל שתקוע במרכז בית החזה. ניסיתי למוסס אותו עם רוח. זה לא השפיע. החומר חזק מידי. מבקש לעצמי עזרה. מנסים חומר יותר חזק. מנסה להחזיק בסיטואציה. המחשבות מנסות לגעת בגליל אך ללא הצלחה. המחשבות בורחות לי. היא מזהה את הקושי שלי. אני מנסה להבין אם זה ההפרעות קשב או משהו טורדני אחר. היא מוציאה אותי לאזור קל יותר - דיאלוג ולא התמודדות באמצעות שיחה עם עצמי. הודתי בליבי שמלי רגישה ומבינה שכדאי שקודם נפגוש את הכאב מקרוב ואח"כ נתפנה לחזור לתרגול.
הרגשתי נוח לספר. זה היה חשוב. אני לא מרבה לשתף על חוויות שעוברות דרכי. למלי כן. שואלת שאלות קצרות אני עונה תשובות ארוכות. כאילו מסביר בשביל שתבין יותר טוב - היא מבינה, מבינה ומהר. אתה פשוט מסביר לעצמך. השיחה מעלה רגעים קשים, תובנות על החלק היותר מכאיב לי בחיים. אני ששייך לקבוצה של החמישים אחוז המוצלחים באוכלוסיה בסוף טועה פעמיים באותו דבר וחווה תסכול ואכזבה וחסך מהמרכיבים החשובים ביותר בחיי: לאהוב, להיות נאהב, לחבק עם הגוף והלב, לתת מעצמך ושזה יגע, לחוות עונג ולהעניק עונג לאחר. מה כבר מבקש לעצמי?
היתה שם דמעה
הקשבת בצורה שמיוחדת לכאלו שיש להם מלא תעודות על הקיר והשידה. בכולם כתוב ״מקשיבנית למופת״. מרגיש שזו הקשבה מכילה, מחבקת, מאירה, מתבוננת לעיתים עלי לעיתים בתוכי. בכלל מרגיש שיודעת להסתובב שם (בתוכי) די טוב. מתחילה להתמצא. חולפת בי מחשבה תוך כדי השיחה. איך זה מרגיש לי? שהרי אני לא כזה מארח טוב בתוכי, מעדיף להתארח אצל אחרים. זה מרגיש שמלי אורחת רצויה מאוד.
הזמן לסיום מתקרב. אני שמח ששיתפתי. היתה בזה הקלה מסוימת שהרי כלפי העולם הנושא מוסתר ומיופה. פה זה שוחרר. את מבחינה שזקוק לעוד משהו - מגע. צדקת. המילים היו רוח המגע היה התמיסה.
הזמנת אותי להתרווח על המזרן. לא ידעתי למה לצפות. הרגיש לי נכון, אני סומך על מלי ליטרלי בעיניים עצומות. המגע החל. בפעם הראשונה בטיפול המחשבות התפקסו לי כאילו נטלתי קופסת רטאלין. המגע והלחיצות שהיו חזרתיות ובסדר רציף הכניסו את כל המחשבות שלי לסדר מופתי וחוויתי חדות ויכולת לדמיין את מה שמרגיש. אדמה רכה שמוצמד אליה בעדינות אבל בנחישות. זה הוציא ממני את האוויר הרעיל שהיה כלוא במיכל. פקחתי עיניים. הסכמת שאכתוב ואשתף בדברים ושאוהבת את מה שמוצאת שם. ובעצם לא שיתפתי שאוהב את מה שהיא כותבת, מאוד.
חיבוק, מנסה לסנכרן נשימות, מתפלל שמצליח להעביר דרך החיבוק באיזו הודיה גדולה אני על כל המפגש הזה.
(הפרטים המזהים הוסרו לשמירה על פרטיות הכותב)