.png)
בוקר, אני מגיע אחרי שהכנתי את עצמי פחות לדבר ויותר לעשות, לנשום ולתת למלי להוביל. נכנסתי, הבית היה מואר, שקט, מזמין מאוד. חשתי שמשהו באנרגיה שלו השתנה. שיקפתי שהבית עבר איקלום. היתה לי הרגשה טובה. חשבתי לעצמי שזה זמן יותר טוב למפגש. אני פחות טרוד, רענן. אני מרגיש נינוח. חלצתי נעלים בחוץ כי הן היו עם חול מהריצה של אתמול. אני אוהב את הטקס הזה. זה נותן הרגשה של שייכות וקבלה של המקום. קיבלו את פני חיוך ונינוחות. זו התחלה טובה. תמיד בהתחלה יש סטינג: מוזיקה, פיכפוכית ובחירת אוויר. בחרתי אוויר של מאוורר. לא רציתי אוויר מלאכותי ומעובד בחדר. רציתי לנשום את החדר As is. היה שאלון. וואוו השאלות תמיד דוחפות אותי לשתף ובהרחבה. למה? כי לאינפורמציה אין חשיבות אלא למימד הרגשי שמסתובב בתוכי. זה מימד שקשה לדייק במשפטים קצרים. ואז מתרחש משהו יפה. מתוך שטף של מילים, לעיתים משפטים, מלי שולה את הנקודה הנכונה. כמו בפאזל מונחות פיסות מילים רבות על המשטח, חלקן אפילו הפוכות. בדיוק רב מרימה את החלק הנכון ומניחה אותו על מה שכבר הורכב. תמיד זו פיסה נכונה ומתאימה. דיברנו על הבדידות שלי ומה החלק שלי בה. ודיברנו על זה שאני עם נפש טיפולית ורבים מהמתחברים אלי הם בעצם מה שאני מזמן לעצמי. וזה נושא עמוק להרהור. מה אני מזמן לעצמי, אני לא מספיק במודעות לזה. ואז דיברנו על נשמה ותיקון שאנחנו מקבלים מהיקום או מבורא עולם (כל אחד על פי השקפתו/ה). זה היה רגע משמח. זה היה גילוי מאוד חשוב עבורי שאנחנו חולקים ערכים דומים. נוח לי עם אנשים בעלי ערכים דומים לשלי. כל הנושא הזה של במה אני (במודע ושלא במודע) משנה את הסביבה שלי מרגיש שנוגע בי. נושא שאני רוצה להעמיק בו. מלי מראה לי את התמונה אחרת - לא הסביבה קובעת לדני ומי זה דני. זה הפוך, אני זה שמזמן את את הסביבה שלי. נושא כבד. הוא לא כזה מסודר אצלי. אצל מלי כן. אני חושב - איזה כיף למלי שהיא רואה את העולם דרך עדשות מדייקות. עדשות שרואות רוח, עומק, דברים מופשטים ויכולת התבוננות לתוך הנפש של האחר. מרגיש שזכיתי כשפגשתי מורה / מדריכה שאני בטוח כי תלמד אותי לראות דברים. לראות אחרת. איך אחרת? לא יודע, אני סומך עליה שתדע לדייק את מה שנכון לי. זה בכלל מביא לי תובנה שיצאתי למסע שאני לא יודע לאן יקח אותי. אני יודע שאני זקוק לו. תובנה ברורה לבינתיים - הדרך חשובה מהיעד. הדברים החשובים באמת סמויים מהעין. זה לא משהו שאני מורגל בו. אני חושב תהליכי, מתכנן לפרטים ומחליט לקפוץ אל הלא נודע. מרגיש שזה נכון לי ובלי זה לא אצליח לצאת מהדבר/ים שאני תקוע בהם. העובדה שלמלי השכלה הנדסית מעודד. אולי גם למהנדס יש תקומה. צריך רק לבקש ולהזמין את השינוי.
התחלנו נשימה מעגלית. הסבר קצר. הייתי להוט להתחיל. עצמתי עיניים. הדבר היחיד שהייתי מוטרד ממנו היה איפה מלי.
עצמתי עיניים, זו אי ודאות וויתור על תחושת שליטה. פגישה עם עצמי לבד. אני לא כל כך אוהב להיפגש עם עצמי לבד. אני בדרך כלל לא מסביר פנים לעצמי בפגישות אחד על אחד. למה את אחרים אני מכיל ולעצמי מגלה מידה מסוימת של אנטיפתיה? זה בסתירה לכך שבסה"כ אוהב את עצמי.
נושם מעגלי. מסתנכרן לאלו שלה. תוך זמן קצר כבר לא הבדלתי ביניהם ואולי שלה בכלל פסקו. מרוכז בשלי. הרעש בראש נחלש. חוויה ראשונה שלא חושב על כלום ובכל זאת לא מרגיש ריק. מרגיש טוב.
שאון הנשימות מתגבר. מרגיש את המגע. הוא לא חיצוני. ביקום שהגעתי אליו כעת מגע חיצוני נוגע באיברים פנימיים. מנסה להבין את התחושה. מסתבר שבלקסיקון שלי אין עדין מילים מתאימות לתיאור התחושה. מניח לזה. ונושם במקצב לא רצוני. המגע מוביל ומווסת אותי. מלי מדייקת כמו שען עם מטופל אנלוגי. נגיעות בקפיצים הפנימיים שלי. זה עובד! הגוף מתחיל לזוז. אני במודעות לזה. המחשבות על mute. זה מרגיש קצת כמה לישון ער. התנועות מתגברות אנרגיה מעקצצת עוברת דרכי, משכך עם נידות אגן. יש בזה שחרור של עונג מתמשך. זה לא עונג מיני. אבל דומה בפיזי לעונג של Pegging. המגע מתחזק. מנסה להבין מה היא עושה. משחרר. הרטט מתגבר. המוזיקה עוברת דרכי.
מרגיש כאב בכתפיים מהלחיצות, כאב טוב. הוא ממקד. התחילו זרמים בהתחלה ברכות, התפשטו לכיוון החזה. המיכל שהיה שם נעלם. הזרמים התפשטו מצידי האגן לכיוון הרגלים ושטפו את כולי. רטט חזק. מלי שם נוגעת, מכוונת, אבל מאפשרת לי להיות לבד. רגע מכונן. אני הופך את כפות הידיים כלפי התקרה מזמין את מלי להישאר בתוכי אני אוהב שהיא שם מסתובבת לה בחופשיות. אבל היא יוצאת ומשאירה אותי להיות עם עצמי. קצת כמו ילד שלומד ללכת ועוזבים לו ידיים והוא עושה צעדים עצמאיים. כל הזמן הזה המגע נמשך.
ברגע נכון מאיטים את הרטט. התודעה מתחילה לחזור אלי. מבין שעברתי ליקוי מאורות. אני מרגיש טוב, העולם עצר מלכת. מלי חזרה לתוכי בודקת שהכול בפנים מונח חזרה במקום. איזו יכולת!
יצא לי בכי. בכי לא מוסבר של ריגוש, של הצפה, של קושי להכיל חוויה כל כך גדולה. מלי עוברת למגע אחר. מגע של חמלה, אנרגיות של חזרה הדרגתית למציאות. עיטוף. הייתי צריך שיתנו לי יד גם בשביל לא לאבד שיווי משקל וגם כדי שתדע שהחוויה היתה חזקה. זה הרגיע מאוד. עוד בכי יצא. מלמלתי משהו על החוויה. מידי פעם שאריות של רטט. התיישבנו זה מול זו. מנסה לעכל במילים. מלי מתיישבת קצת קרוב. מרגיש לה קרוב מידי. מתרחקת מעט מרגיש לי קצת רחוק. מלי מבחינה ומתקנת בדיוק מופתי למרחק מאפשר. הייתי בפליאה על זה. נסיתי לוורבל את החוויה. לא ניתן.
חיבוק. הנשימות הסתנכרנו. זה היה נעים, עוטף מחבר באנרגיה שתי נשמות. המחשבות התחילו להיות בהתרוצצות מוגברת. המוקד היה איך מעבירים למלי את עוצמת החוויה. אז ברור שהיא יודעת, זו המומחיות שלה. מצד שני היא לא יודעת מה זה עשה לי, חוויה ראשונה בחיים, מטורף. איך אני מוסר לה את זה בחיבוק? איך מודים על דבר כזה? איך מביעים הערכה עמוקה שהיא אמנית בפיסול של רגש. מחבק יותר חזק. אני מתבונן בעיניים של מלי מנסה להעביר את כל המטען הרגשי הזה בשתיקה לתוך עיניה. מגיע לה! מנסה לדבר עם העיניים שלה. להגיד לה תודה מלי את באמת מיוחדת וזכות גדולה עבורי לקבל את הנתינה שלך. בעיניים רואה עומק גדול שעוד לא נחשפתי אליו, יש שם עוד מלא. מתקשה להפסיק להביט. היתה שם שיחה קצרה בזמן, עמוקה בתוכן, ללא מילים, של שני אנשים חבוקים. דיאלוג עמוק שכנראה אף אחד מאיתנו לא יכול היה להקשיב לו באוזניים. מסקרן לדעת מה נאמר שם. אולי כשאעלה בסולם הנשימות אצליח להביע ולהבין אותו. מנסה עוד קצת למלמל את ההודיה שלי. מרגיש לי קצת גמלוני מצידי שקיבלתי מתנה יוצאת דופן ולא מצליח להודות כמו שצריך. מצד שני מבין שגם ברור שמי שעבר תהליך כל כל משמעותי יתקשה לארוז אותו לכדי הודיה שלמה. אני פונה לנעליים שלי. בזווית העין מגלה שהמפגש היה ממש ארוך. תודה שלא הפסקנו אותו ואז הייתי מפסיד את מה שעבר דרכי. הרגשתי שצריך עוד חיבוק לאישה המיוחדת הזו.
פניתי לצאת. משהו הרגיש לי שמטריד אותך. לא יכולתי להתאפס על זה. הנחתי. אולי זה יצוץ בהמשך.
אני בטוב אסיר תודה