.png)
שוב אני שואלת ושוב אני קוראת לבוא לאכול ושוב... ושוב... והם בשלהם - במסך... במשחק... איך אפשר ככה? הלו! יש פה מישהו?! מה, זה בשבילי?? בשבילך אני רוצה להכין ארוחת ערב! בשבילך אני קוראת לך לאכול, כי אמרת שאתה רעב! אז זה בשבילם בעצם? ואם זה בשבילם, למה אני מתעצבנת? כי בשבילי אני צריכה שיראו אותי. שישמעו אותי. שיקשיבו לי. חבר׳ה, אני כאן! ואני עושה בשבילכם אז לפחות תתייחסו... ואני זקוקה לאמפתיה על כך שלא קיבלתי מה שאני צריכה. ואם הצלחתי לעצור רגע. רגע לפני שהג׳ננה עולה לגמרי. רגע לפני שהצעקות מתחילות. רגע לפני שהילדה הפנימית שלי ממש יוצאת מדעתה, נשכבת על הרצפה ורוקעת בידיים וברגליים. ולנשום רגע. ולהבין. שכל אלו הם הצרכים שלי - אני צריכה נראות. ואני צריכה הקשבה. ואני צריכה סוג של הערכה וכבוד. וכל זה שלי. והם בעולמם - אין להם מושג מה אני צריכה והם בטח לא יכולים לתת לי אמפתיה... ואם כבר עצרתי והבנתי אז אפשר גם לתת לעצמי אמפתיה - את כועסת כי את זקוקה להקשבה? כי לא רואים אותך? כי את מרגישה שקופה ואת שונאת את התחושה הזאת? כמובן שאני גם עונה לעצמי בחיוב 😊 ועכשיו, אחרי שעצרתי, נשמתי, הבנתי וקיבלתי אמפתיה, אני יכולה לראות אותם - הם בעולמם... אני כרגע מפריעה להם באמצע משהו. אין להם שום כוונה רעה ושום רצון להכעיס אותי. הם רק ילדים השקועים בעולם משלהם... ומתוך המקום הזה, אני יכולה לדבר איתם לגמרי אחרת. אני יכולה לגרום להם לראות אותי בלי הצעקות. אני יכולה להסביר להם כמה חשוב לי שיענו, שיגיבו לי, שנסכם מתי הם באים... ועוד ועוד פתרונות בלי סוף. כי כשלא כועסים היצירתיות יכולה להיות בשיאה. וכשלא כועסים אפשר באמת להשיג שיתוף פעולה מתוך רצון הדדי. תקשורת מקרבת מתחילה קודם כל ביוגה - בחיבור עם עצמי. כי כשאני יכולה להבין את עצמי, גם שאר העולם יוכל להבין אותי. וממקום של חיבור לעצמי אפשר לצאת החוצה ולהתחבר לעולם. מוזמנים לתרגל יוגה. לתרגל חיבור. לתרגל אמפתיה עצמית, לתרגל את השליטה בנשימה, ללמוד תקשורת מקרבת קודם כל לעצמכם. כי כשאני מסוגלת לשלוט בנשימה שלי, אני מסוגלת לעצור גם ברגעים הקריטיים ולנשום כדי להתחבר. להתחבר קודם כל פנימה. ומשם, השמיים הם הגבול...
יוגה. לפתוח את הלב