.png)
אני מאד אוהבת לרקוד, במיוחד בשנים האחרונות. גיליתי שיש מה שנקרא: ״ריקוד חופשי״, שזו לא מסיבה, אלא פשוט מקום שאפשר לבוא לרקוד בו עם הנחיה קלה ומינימלית וזהו. ההבדל הוא שאין שם אלכוהול ואוכל, ונקי שם יחסית, כך שאפשר גם להיות על הריצפה וזה לא יראה מוזר אם אעשה את זה.
בקיצור, אני אוהבת חופש די מוחלט בריקוד שלי. אני אוהבת להקשיב לגוף שלי ולמה שעושה לו טוב ולנוע איתו ועם המוזיקה בהרמוניה מוחלטת. בין אם אני עומדת, קופצת, יושבת או שוכבת ונמרחת כולי על הרצפה.
הבעיה ששמתי לב שתמיד יש לי עוד קולות בראש שאומרים לי משפטים מנמיכים ושופטים כאלה, כמו: תראי איך את נראית! ככה לא עושים! ככה לא מתנהגים! או, זו תנועה סקסית מדי וזה יבש מדי וזה מושך מדי או יהיר מדי וזה פשוט לא נראה טוב. תשני. תזוזי אחרת. מה יחשבו עליך?!?
ואני… אני רק רוצה חופש…
כל-כך רוצה חופש שממש התחשק לי להעיף מעצמי את החזיה הלוחצת ולרקוד בלעדיה. ואז היו עוד קולות מנמיכים ושופטים שאמרו שזה לא לעניין וזה לא יפה והם קופצים, אז שלא יראו, תלכי לצד, תרקדי במקום חשוך יותר, תסתובבי לקיר… ממש רצו לשים אותי בעונש!
מי שקרא אותי בעבר יודע, שעניין החזיה זה לא עניין פשוט בכלל! אני אף פעם לא הולכת בלי חזיה! או שאולי אפשר כבר לשנות את המשפט לזמן עבר?... (לקריאת המאמר סיפור השדיים שלי)
אז מה עשיתי? הנכחתי בעוצמה קולות אחרים שאומרים: את יפה כמו שאת. עם או בלי חזיה. תעשי מה שנוח לך. את לא צריכה לרצות אף אחד. את לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד. אף אחד לא באמת אמור להתעניין עכשיו בשדיים שלך ואם כן, זה עניין שלו ולא שלך. תיהי את בפשטות, בין אם זה או אחרת יאהבו או לא, אני אוהב אותך תמיד!
התחברתי פנימה, הקשבתי לתנועה הפנימית של הגוף ורקדתי עם כל הלב והנשמה בחופש...
טיפוח חמלה ואהבה עצמית - והחופש נוכח בתפארתו!
בסוף, כשנפרדתי ממיכל זמיר היקרה, שאירגנה והנחתה את הערב המושלם הזה (וגם מכירה אותי מפעמים לא מעטות בעבר שבאתי לרקוד איתה), אמרה לי: היה כל-כך כיף להסתכל עליך.
גם לי היה ממש כיף להסתכל על עצמי בעיניים הפנימיות שהשתאו ממש על החלשותם של הקולות המנמיכים והשופטים והתחזקותם של קולות החופש. באמת שהתרגשתי וגם נהניתי לרקוד הפעם כמו שלא נהניתי מעולם!