חיווט מוחי

January 18, 2018

 

הבוקר קמנו כולנו בכוונה לצאת מוקדם, הילדים לבי״ס ואנחנו לעניינינו. לכל אחד מהילדים היה עניין אחר - לאחד היתה בעיה איתנו, שהתבטאה בחיפוש אחר כפפות שלא נמצאו ולשניה בעיה אחרת עם הסיור שהיתה צריכה לצאת היום עם הכיתה. מיותר לציין שאף אחד לא יצא בזמן (דקות ספורות של איחור)... 

ואני מסתכלת עלי רגע מהצד, ותוהה מה בעצם קרה הבוקר? איך יתכן שכולנו אחרנו מעט אבל הילדים יצאו בשמחה וברוגע ליום שלהם?

איך יתכן שממצב שבו הייתי נכנסת ללחץ מטורף עם כל דקה שקירבה אותנו לשעה שמונה והייתי כועסת וצועקת ומנסה, עם כל חוסר האונים והתסכול והאכזבה מעצמי ומהם שאני יכולה לגייס, להוציא אותם מהבית... למצב שבו לא עולה אפילו קצה של כעס?

ממקום שרואה כמה הם לא בסדר למקום שרואה אותם באמת, בתסכול שלהם, בלחץ שלהם, בקושי שלהם. 

מלתקוף ולצעוק ואז להתייאש וללכת ושוב להסתכל על השעון ושוב לצעוק ושוב לברוח הצידה... להיות במרכז, במרכז שלי, בידיעה הברורה שהכל בסדר, שמותר גם לאחר לפעמים, שמותר להרגיש כל מה שמרגישים גם אם זה לוקח קצת יותר זמן, והידיעה הברורה והחזקה והלא מעורערת אפילו לרגע אחד - שלראות אותם ולאפשר להם רגע לפרוק את הרגש שמעיק, יקדם אותם ליום שלהם ובעיקר לשקט הנפשי ולשמחה שלהם הרבה יותר מהר מכל אפשרות אחרת. 

ורק אחרי שיצאו וגם אנחנו, יחד עם ההסתכלות על כל זה והסיפוק מעצמי, עלו הדמעות על הבוקר המטורף שעבר עלי. וגם להם נתתי מקום. הן ידעו, הדמעות, שיקבלו את מקומם ולכן חיכו בסבלנות אין קץ ובשקט מופתי לרגע הזה. אחחח... כמה משחרר...

זה הרגיש לי כאילו עשיתי חיווט מחדש של המוח. ממש כך! זה אפשרי!

 

 

Please reload