אני והלבד שלי...


לפעמים רגש הלבדות גואה 

והדמעות עולות

תמיד יש סיבה חיצונית

ואני כל כך לבד 

עצובה

ובודדה...

לאחרונה רגע עוצרת,

מביטה בי מבחוץ ותוהה:

איפה בכלל הלבד הזה?

אני הרי מוקפת בנשמות אוהבות סביבי..

איך הצלחתי למצוא את הלבד??

ומבינה שזה לא ממש משנה איך הצלחתי למצוא אותו, 

ושאין בו שום הגיון כרגע.

הרגש מתעקש להיות שם 

וזה מה שמשנה באמת.

שנות ילדות ארוכות ליווה אותי

ואין סיבה שפתאום יעלם. 

אז מקבלת אותו,

מסתכלת לו עמוק בעיניים

בעיני הדומעות.

מחבקת אותו באהבה.

מאשרת לו את קיומו.

עד שלאט לאט מתפוגג

ומשתחרר מעצמו.