.png)
לחץ של בוקר. לילד לא בא ללכת לבי״ס. בוקר סטנדרטי.. הוא יושב לנעול נעליים ומתלונן שמגרד לו בכפות הידיים. זה הופך אותו למאד לחוץ ועצבני. אני מציעה לו לנשום לידיים והוא עצבני מדי בשביל זה. לא מצליח להיות קשוב לעצה שלי. אני מתיישבת על הרצפה לידו ומתחילה לנשום אוג׳אי. נשימה עם המייה. לכפות הידיים שלי, לכפות הידיים שלו. אם מטים אוזן ומקשיבים היטב, שומעים אותי נושמת. תוך 2-3 נשימות הקולות העצבניים שהשמיע קודם שקטו. היה לו קשה יותר לוותר על הגירוד אבל גם זה נרגע אחרי כמה דקות של נשימה. והוא נעל וקם בשקט לצאת לבי״ס. נויירוני המראה עבדו, הוא חזר לנשימה רגועה בזכות הנשימה שלי ונרגע. בערב אחר ישבנו להכין שיעורים. לא קל להושיב אותו, שלא לדבר על להכין את השיעורים.. לכל פעולת חשבון יש איזה בדיחה מקדימה או משיכת זמן אחרת.. אני נושמת אוג׳אי, מחזירה את עצמי לנשימה הזאת כל פעם מחדש. במקום להתפרץ ולצעוק מחוסר סבלנות, אני מווסתת את עצמי באמצעות הנשימה הזאת ומווסתת גם אותו לחזור ולהתמקד בשיעורים. איזה כלי עוצמתי יש לנו, הנשימה. built in בתוכנו. רק להזכר בו בשעת הצורך ולהשתמש בו. זה כל מה שצריך. להזכר...