.png)
רוצה לשתף על טיפול מדהים שהיה לי. הרשתי לעצמי להביא את כל כולי למפגש. להביא את כל מה שעולה. הרשתי לעצמי לטעות, לשחרר הכל, לא לחשוב על כלום, לא לדעת מה צריך לעשות. פשוט להביא את עצמי, עם האמונה שכל הידע כבר נמצא שם. בתוכי. נוכח. חי ופועם. הידע הזה מלווה אותי באתגרי החיים שלי. והנחיה מלמעלה תביא אותו גם אל הנשמה שמולי, במפגש הזה, בדרך המדויקת והמתאימה לה ביותר.
להפתעתי היא הגיעה עם הכאב שהכי נכח גם אצלי – כאב חוסר הנראות, או בשפת העם: 'לא רואים אותי!' ועם כאב נוסף משותף לשתינו – 'אני לא בסדר'.
הקשבתי לסיפור, העלינו את הכאב. היא הרגישה את הכאב, ואני איתה. לא בראש הרגשתי אותו, אלא באנרגיה. הוא נכח בי בלי המחשבה עליו.
פגשנו את הילדה שבתוכה, הכואבת, הכועסת, הצודקת, הבלתי נראית, השקופה. נתנו לה אהבה, ראינו אותה. היא נתנה לה גם תקווה ואמונה.
הנחיתי לנשום, להעלות אנרגיה, לשחרר את הקולות העצורים, את הכעסים הצבורים. נשמנו יחד, שחררנו יחד. אני בתפקיד המטפלת ואני יחד איתה, נוכחת כל כולי איתה. חשה בגופי את הרטט שעלה בתוכי, רטט של ריפוי, שלי, שלה.
היא חשה את הגולה בגרונה, גולה שחסמה את הנשימה. ואני, מכירה את הגולה הזאת, גם לי יש אחת כזאת. ושוב, אני חשה את הגולה, לא בגופי, לא במחשבה, אלא באנרגיה המשותפת שלנו. "מה תרצי לעשות עם הגולה, אם הכל היה אפשרי?" אני שואלת אותה. והיא רוצה למוסס אותה. עושה תנועה עם הידיים. זאת מודרה ספונטנית. אני מעודדת אותה להמשיך את התנועה. אנחנו נושמות. ממוססות יחד את הגולה.
היא מתמסרת לנשימה התקועה, מאפשרת לה להיות כמו שהיא עכשיו. אני נושמת נשימות מלאות וממחישה לגופה איך נראית זרימה של נשימה. אני תומכת בה במגע, שואלת אותה ומדייקת את המגע. בדיוק כמו שמתאים לה, עכשיו.
אני מנחה אותה להזרים אנרגיה לצ'קרת הגרון התקועה, להזרים אור, לפתוח את הצ'קרה. אני מזרימה את האנרגיה בו זמנית יחד איתה.
והגולה זזה ואיפשרה את הנשימה. הנשימה המלאה נפתחה! עוד ועוד ועוד נשימה! יששש!
גם ברובד המודעות טיפלנו - עקרונות תקשורת מקרבת. תכנון הצעד הבא – שיחה שבה תוכל להביא את עצמה, משוחררת מהכעסים והעומס הרגשי שליוו אותה עד עתה.
רטט הריפוי מהמפגש הזה ליווה אותי עוד שעות רבות אחריו. רטט שלא משאיר מקום לספק – היעוד שלי ממומש.
