.png)
השבוע פתחנו, אני ושותפתי למסע הזה, מורן, שתי סדנאות במקביל. החלטנו שיהיו שתיים במקביל כי לא הצלחנו להחליט אם לקבוע את הסדנה לבוקר או לערב ולכן פרסמנו שתי אפשרויות בהנחה שנפתח רק את מה שיתמלא. התמלאו שתיהן.
יום לפני הסדנה השניה שנפתחה, מורן הרגישה לא טוב ולא היינו בטוחות אם תוכל להגיע למחרת, כך שנשארתי בידיעה שכנראה אפתח את הסדנה לבד...
חוויתי פחד אימים!!!
אולי לא יהיה לי מספיק מה להגיד.. אולי לא יתחברו אלי.. אולי אשעמם אותם.. ירגישו שבזבזתי את זמנם... אולי לא יאהבו אותי בסוף...
הפחד נכח היטב בבטן ובגרון.
חיבקתי את הילדה שבי והבטחתי לה שאני איתה. שאהיה איתה כל הסדנה. ואשמור עליה. ואוהב אותה בכל מקרה, גם אם אף אחד לא. ואמרתי לה שאני ממש מבינה אותה, זה נורא מפחיד!
ולא רק אני איתה, גם ההדרכה העליונה איתנו, והמילים יבואו, המילים המדויקות בזמן המדויק, יבואו וימלאו את החלל שצריך למלא, ויעלמו בחלל שלא צריך להתמלא ברגע שלא.
חשתי רעד פנימי, מהבטן ועד הגרון. והדמעות...
מבטיחה לה שוב שאני איתה. שלא אעזוב אותה אפילו לרגע אחד.
היא התחילה להאמין לי.
הרעד נכח. הנשימה נפתחה. הגרון נשאר עדיין תקוע אבל הנשימה עוברת גם שם כמו זרם מים ששוטף ומנקה.
לפחות נושמת!
ישבתי להתכונן, הרגשתי מוכנה. האנרגיה והשקט הפנימי שלי חזרו אלי. המשכתי לנשום...
בבוקר מורן הרגישה טוב והצטרפה 🙂
הפחד שם כי הוא צריך להיות. הוא שם כי הוא שומר עלינו. יש לו תפקיד חשוב. אפשר להתעלם, להדחיק, להכחיש. אפשר להכנע ולקפוא במקום או לוותר.
אבל יש גם דרך אחרת, דרך מרפאה - לתת לו מקום. להרגיש אותו. לחוש אותו בגוף. לנשום אליו. לתת לגל לשטוף הכל. ולעבור. להיות הורה לעצמנו, לחבק, לראות, לתמוך, להיות שם בפחד. ולעודד, להאמין, לסמוך שאנחנו יכולים. לאפשר לו להשתחרר.